השירים

צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה

"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה" הַיֶּלֶד בִּקֵּש,
אֲנִי עֲיֵפָה אֲבָל הוּא מִתְעַקֵּש.
הָלַךְ וְחָזַר עִם נְיָר וּצְבָעִים
שָׁאַלְתִּי: "אָז מָה הַגָּוֶן הַמַּתְאִים?
אוּלַי הוּא כָּחֹל וְאוּלַי צְהַבְהָב?"
"צַיְּרִי לִי קוֹרוֹנָה כַּזֹּאת שֶׁאֹהַב".

"אָז בּוֹא נְחַפֵּש רֶגַע גוּגֶל תְּמוּנָה,
לְיֶּדַע כְּלָלִי וּלְשֵׁם הַכְוָנָה,
נָבִין מָה הַגֹּדֶל, קַוֵּי הַמִּתְאָר",
אָמַר לִי: "עִזְבִי זֶה חִפּוּשׂ מְיֻתָּר.
לֹא בִּקַּשְׁתִּי דּוֹמָה וְגַם לֹא אֲמִתִּית
רָצִיתִי צִיּוּר שֶׁל קוֹרוֹֹנָה פְּרָטִית".

"לִבְחוֹר בְּשָׁחוֹר אוֹ וָרֹד, אוֹ סָגֹל?"
"צַיְּרִי לִי יָרֹק וְחָמוּד וְעָגֹל".
"קוֹרוֹנָה הַבֵּן אוֹ קוֹרוֹנָה הַבַּת?"
"מַמָּשׁ לֹא חָשׁוּב לִי, בִּכְלָל לֹא אִכְפַּת,
תּוֹסִיפִי חִיּוּךְ וְשֵׂעָר תַּלְתַּלִּים",
פָּרַשׂ אֶת הַדַּף וְאָמַר: "מַתְחִילִים".

אָחַזְתִּי בַּטּוּשׁ וְצִיַּרְתִּי פָּנִים,
עֵינַיִים, חִיּוּךְ, תַּלְתַּלִּים קְטַנְטַנִּים,
יָצָא מִין יְצוּר נְגִיפִי וּמָתֹק,
כֻּלּוֹ, כַּמּוּבָן, רַק בְּצֶבַע יָרֹק.
קוֹרוֹנָה נֶחְמֶדֶת, קוֹרוֹנָה נֶחְמָד,
קוֹרוֹנַת הַבַּיִת, קוֹרוֹנַת מַחְמָד.

וידאו

קריינות: רונה קינן
צילום: ג'ייסון גילברט
מוזיקה: אסף תלמודי

אודות

שני הררי

קוראים לי שני הררי, אני בת 43, בת זוגו של אסף ואמא של תמר, דויד ואורי-סו.

נולדתי וגדלתי בתל אביב, שירתתי כעורכת בגלי צה"ל ואחרי הצבא נסעתי לכמה שנים לרומא, ללימודי ספרות. חזרתי לארץ הישר למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ומאז סיום הלימודים ב-2008 אני קצת בעיצוב בגדי ילדים בעבודת יד ובעיקר בכתיבה. כתבתי במשך עשור במגזינים שונים על עיצוב ואופנה ולפני חמש שנים הקמתי בלוג לייף סטייל לאימהות וילדים – בננהמאמא, שהוא הבית לרוב מה שאני עושה.

כמו הרבה דברים טובים בחיים שלי, שירי הקורונה נולדו כמעט במקרה. אפשר לומר, אולי, מזל. כבר כמה חודשים אני עובדת על ספר שירי ילדים (מצחיקים, מוזרים ומרירים), על חיות. באחד הימים הראשונים של חופשת הקורונה הגדולה חברה אמרה לי: "אולי תכתבי שיר על קורונה? הרי גם נגיף קטנטן הוא חיה. תסבירי לילדים מי הוא, מה הוא ומה הוא רוצה." אז כתבתי את השיר הראשון ופרסמתי בפייסבוק. ואז הגיע גם השיר השני, ופתאום בא לי חשק לכתוב עוד ועוד. אחרי שבוע, בערך, הבנתי פתאום שמצאתי לעצמי עיסוק מעולה לתקופה המשונה הזו.

מדי ערב הקראתי לדויד, בני האמצעי, את השירים. היו שירים שהצחיקו אותו, היו כאלה שהפחידו אותו והיו גם כמה שעוררו בבית סערת רגשות קטנה. אחרי שבועיים, שבמהלכם התפרסם מדי בוקר שיר חדש, הבנתי עוד משהו (אני מבינה הרבה דברים בשבועות האחרונים): שאני רוצה להוציא את השירים החוצה ולהפוך אותם לספר, בתקווה שהוא ישמש - לא רק לי ולמשפחתי - מעין מזכרת מהימים והשבועות הארוכים הללו, שהיו איומים ויפים, מבלבלים ונעימים, לחוצים ורגועים, עצובים ומצחיקים – כמו מין תמצית של החיים.

אז הנה, זה קורה, וניתן להזמין את הספר ממש כאן.